יום שישי, 30 באוגוסט 2013


קיימת בעיה פילוסופית עם מושג החתירה למשהו, מה שנכנה תשוקה, מניע, דחף,יצר או רצייה. הבעיה נובעת מהקשר של קונאטוס זה לחיים הראויים. האם על האדם לשלוט על רצונו? להעלים את תשוקותיו? האם הוא יכול בכלל לעשות זאת? התשוקה יכולה להתשוקק לביטול עצמה אולם גם אז תישאר תשוקה. התשוקה המבטלת, זה המבקש לשלוט. אולי כאן ניטשה צדק, על הרצון להכיר בעצמו ולשמוח. זוהי התגברותו על שופנהאור. הרצון מכיר בעצמו ככזה ואינו מבקש לבטל עצמו. התשוקה משתוקקת לעצמה. אבסורד לא? נדמה שאנו שומעים שהעולם, הריאליה כמו שהיא מתקיימת היא הטוב ועלינו להכיר בכך. אולם כאן נכשל  כחובבנים אם נסתכל על העניין כך. הפילוסופיה חושפת את הטריוואלי לסמכותו של המבט אך בכך אותו מבט עושה טרנספורמציה לטריוואלי ולבנאילי ולסתמיות ועושה אותה למה שהיא - חיים שראוי לחיותם.
מהי תשוקה שמכירה את עצמה? זהו אדם המכיר ביצרו. אם הכרה היא שליטה? במובן מסויים כן. ההכרה היא הניכוס של המוכר לתוך מודעותו של המכיר. ניכוס היא מילה מהמשפחה הסמנטית של דומינציה. לנכס דבר זה לעשותו שלך. מה ששלך זה מה שאתה שולט בו. לכן ההכרה ביצרך היא השליטה בו. אבל אלו רק מילים. היכן משפטים אלו פוגשים את הקונקרטי? דוגמא - אני כועס על האישה שעימי. יהיה מדוייק יותר לומר שאני נוטר לה טינה. מדוע? מכיוון שאינני משיג את רצוני, היא אינה האישה שייחלתי לה. רציתי משהו אחר, מישהי אחרת. לא אישה אחרת, אותה אישה רק אחרת, שתהיה אחרת. טינה היא היצר המשלב את רגשות הכעס, אכזבה, קנאה ושנאה. זוהי תשוקה עודפת. ניתן לומר אף שיש כאן התהוות רגשית. אני מאוכזב, מה שהופך אותי לכועס, מה שמביא לקנאה לאחרות הלא מושגת מה שמוביל לשנאה של מה שישנו. הנה איפוא הכרנו את יצרנו. אנו יודעים את שמו. שמו הוא טינה. אנו מכירים את מושאו - האישה שעימי. האם אנו שולטים בו? המתן, אין ריסנת אותו. נראה איפוא שחסר ממד נוסף הכרה. היא אינה רק סיגנפקציה, הוראה על מושא ההכרה ומודעות למובן האינטנציונלי של היצר. זהו רק ההיבט האינטלקטואלי של העניין וככזה חסר לו את חומריותו הקונקרטית של הגוף על מנת לקבל מימוש בעולם. הנה חשפתי את הקונקרטיות של דבריי אך הנני שרוי במבוכה כאשר מבקש אני לממש את הקונקרטיות הזו. יהיה נכון יותר לומר שמה שחשפתי הינו רק הפנטזמה של הקונקרטי מכיוון שהקונקרטי עצמו לעולם אינו יכול להתגשם בשפה, ולמרות טענותיו של האורג הצרפתי הכתב אכן פחות חי מהדיבור. אל לנו להירתע, ננהג כמשוררים ונזכור שהמילה תמיד מבקשת לגעת בממשי, לתת לו את קולו.

 עלינו להגשים את ההכרה, שמתממשת רק כאשר חיינו אותה, רק כאשר היא נהייתה טכנלוגיה של חוויה בעולם. הבה נחזור לקונקרטי ונחשוף את תנאי ההגשמה של החוויה. אני נוטר טינה לאישה שעימי. האם עליי לחוזר לגנזה, למקור של ההתהוות הרגשית להביאה לטינתי? האם עלי לפעול כסטואי ולהכיר בזאת שרק מה ששלי בשליטתי? אם כך אין עלי לנטור טינה. אין היותה של אישה עמי שלי ולכן אינו בשליטתי. אין עלי לחוש טינה או אף את המקור של ההתהוות הרגשית - אכזבה, על מה שאינו בשליטתי. היותה אחרת מתשוקתי אינו בשליטתי ולכן אין אני יכול להכירו. אם אין אני יכול להכירו אין באמצעותי לשלוט בו. אולם כאן יש תחבולה. כי הגענו לנקודה בה אנו מבטלים את התשוקה כאשר אמרנו שעלינו לשלוט בו ולא לבטלה. רומינו, רימינו את עצמנו אנו. האמנם?  לא ביטלתי את תשוקתי אלא שמתי גבולות לממלכתה. מחוץ לגבולות אלו חוקיה אינם תקפים ולכן אין היא שולטת. אם אין היא שולטת היא אינה מבוטלת אלא מגודרת, מוגדרת, מתגדרת, מתגנדרת. היא מכירה בעצמה וככזו מכירה בגבולותיה. זה שאינו מכיר בגבולות שלטונו הוא כמו מגלומן. הוא אינו מודע לעצמו וליכולות ההכרה שלו. הוא אינו שליט אינו שולט אלא נשלט, נשלט בידי תשוקותיו. על האדם להכיר בעצמו, כלומר להכיר בגבולותיו ולשמוח. אין לי מה להתאכזב כי אין אני שולט באופן היותה של האישה שעימי. אין סיבה שירע לך, כי מה שאינו בשליטתך אין מקבל הוא את הפרדיקציה של טוב ורע. תוכלו לומר גם - אם רע לך תעזוב. אולם אז נכשלתי בכל מה שביקשתי כאן לומר.  אין סיבה להתאכזב, אין טעם לנטור טינה. שמור על גבולותיך, FIGHT!!

יום ראשון, 7 ביולי 2013

מילים ראשונות

מילים ראשונות. הידיים מגמגמות כאשר עליהן להתחיל לנוע וליצור משפטים בעלי מובן. זו תמיד הייתה הבעיה שלי עם הכתיבה. במוחי הרעיונות שוצפים כדרקונים בראש השנה הסיני, אך כאשר אני מבקש לרסן חיות טרף אלו, שם כוחי אינו עומד לי. מילותיי הראשונות כה מהר נהיות אחרונות. פעם, לפני מספר חודשים או שנים, כבר זיכרון זה חמק ממני, כתבתי מספר דברים אודות מכשול זה שחוזר תמיד לרדוף אותי -
"לאט לאט, אל תתן לכנפי הנשרים לנשוא אותך אל עבר הענן המשכר של המילה.  לרוב איני מסוגל לכתוב באופן שאוכל לתת תוכן לדברי שיתמוגגו עד מהרה לצורתם הנשגבת. גם כעת כאשר מנסה אני להעביר את המסר שבו השפה צריכה להחזיק עצמה בבהירותה על מנת להעביר את מובנה, השפה מרפרפת עצמה אל היפר אסתטיזציה. אין זה גמגום. אתה תבינני כאשר יחלפו עיניך על מילותיי. אולם מה שתבין אינו יהיה מובן אלא רק משמעות סינגולרית של מילה אחר מילה שמקושטת במליצות עם האפשרות בעלת הנכות להתחבר למשפט בעל הוראה על התרחשות עולמית." (אני/אנחנו/אתם עמ' כך וכך)
ארס-פואטיקה במיטבה. לעתים נדמה לי שאני נתקע עם האני במבוכות של ציור אשריאני. או שאולי כמו במאמרו של סארטר האני הוא חיצוני לתודעה, נוכח רק במילים האלה שכעת אני כותב, מילים שמאפשרות לאני זה לקבל צורה, להתממש כזהות ולאפשר את האינדיבידואציה שלי מהמחשב הזה שעליו אני חורט את אחדותי המדומה. אך שוב הרפלקסיה מסבכת אותי, מושכת אותי מהכתיבה בחזרה אל המחשבה עליה ובכך תמיד מונעת, מאלצת, מאולצת. לעתים נדמה לי שהאני אינו רק חיצוני הוא גם מחלה. כמו נגיף, הוא ישות החיצונית לאורגניזם שלי ובכל הופעה הוא מתקיף. מכאן באה דעתי שהחכם אינו טועה. החכם אינו טועה כי לחכם אין אני. הוא איבד את ההבחנה שיש לו מן העולם. אין אני-עולם אך גם אין אני הגליאני או מיסטיקה עולמית. הדואליזם נשבר מבלי שאחד הצדדים ישאב את ניגודו ויחיל עליו רודנותו. מה הקשר בין טעות לאני? האני מכניס ספק ולא ההפך כפי שקרטזיוס ביקש להאמין. כל פעם שאניותיי, אם הנאולוגיזם יורשה לנו, נכנסת למצב העניינים היא מכניסה חרדה, רפרנציה, פחד, ספק, השוואה, היררכיה, בושה, ביישנות, התייחסות, קיפאון, קיבעון, כישלון, דיכאון, מחשבה. כל מחשבה חולה היא? אותם  קדמונים שהשתמשו במחשבה ביתר שאת, האמינו שכן. כל מחשבה חולה היא אך באפשרותה להירפא. האם זו לא הפסיכו-אנליזה? מחשבה שחושבת את עצמה ומבינה שהיא חולה? או שבעצם זה הכול טריק אחד גדול והאיש הפונה לאנליזה העצמית כבר בטוח בצדקתו, מכיר במחלתו וכעת הוא מבקש לחקור למעמקיה של מגפה זו, כמהנדס המבקש למצוא את בסיסו של המבנה. לך תדע. לך תדע מהו אותו דבר שהביא את האדם לדרך לסוף דעתו עצמו ולהבין שחולה היא. אולם אין אתם מריחים סתירה? כי אם המחשבה חולה אז מדוע נקבל אותה כחורצת דין? האם אין כושלת היא בהינתן מצבה? כי אם המחשבה צריכה ריפוי לא נוכל לסמוך עליה מלכתחילה עם מסקנתה שהיא עצמה חולה. היא איננה יכולה להיות שופטת עצמה. רק עד. עד שצופה וכל זהותו נמסרת לו על ידי האחר שנמצא בחוץ. אחר שתמיד מערער.