מילים ראשונות. הידיים מגמגמות כאשר עליהן להתחיל לנוע וליצור משפטים בעלי מובן. זו תמיד הייתה הבעיה שלי עם הכתיבה. במוחי הרעיונות שוצפים כדרקונים בראש השנה הסיני, אך כאשר אני מבקש לרסן חיות טרף אלו, שם כוחי אינו עומד לי. מילותיי הראשונות כה מהר נהיות אחרונות. פעם, לפני מספר חודשים או שנים, כבר זיכרון זה חמק ממני, כתבתי מספר דברים אודות מכשול זה שחוזר תמיד לרדוף אותי -
"לאט לאט, אל תתן לכנפי הנשרים לנשוא אותך אל עבר הענן המשכר של המילה. לרוב איני מסוגל לכתוב באופן שאוכל לתת תוכן לדברי שיתמוגגו עד מהרה לצורתם הנשגבת. גם כעת כאשר מנסה אני להעביר את המסר שבו השפה צריכה להחזיק עצמה בבהירותה על מנת להעביר את מובנה, השפה מרפרפת עצמה אל היפר אסתטיזציה. אין זה גמגום. אתה תבינני כאשר יחלפו עיניך על מילותיי. אולם מה שתבין אינו יהיה מובן אלא רק משמעות סינגולרית של מילה אחר מילה שמקושטת במליצות עם האפשרות בעלת הנכות להתחבר למשפט בעל הוראה על התרחשות עולמית." (אני/אנחנו/אתם עמ' כך וכך)
ארס-פואטיקה במיטבה. לעתים נדמה לי שאני נתקע עם האני במבוכות של ציור אשריאני. או שאולי כמו במאמרו של סארטר האני הוא חיצוני לתודעה, נוכח רק במילים האלה שכעת אני כותב, מילים שמאפשרות לאני זה לקבל צורה, להתממש כזהות ולאפשר את האינדיבידואציה שלי מהמחשב הזה שעליו אני חורט את אחדותי המדומה. אך שוב הרפלקסיה מסבכת אותי, מושכת אותי מהכתיבה בחזרה אל המחשבה עליה ובכך תמיד מונעת, מאלצת, מאולצת. לעתים נדמה לי שהאני אינו רק חיצוני הוא גם מחלה. כמו נגיף, הוא ישות החיצונית לאורגניזם שלי ובכל הופעה הוא מתקיף. מכאן באה דעתי שהחכם אינו טועה. החכם אינו טועה כי לחכם אין אני. הוא איבד את ההבחנה שיש לו מן העולם. אין אני-עולם אך גם אין אני הגליאני או מיסטיקה עולמית. הדואליזם נשבר מבלי שאחד הצדדים ישאב את ניגודו ויחיל עליו רודנותו. מה הקשר בין טעות לאני? האני מכניס ספק ולא ההפך כפי שקרטזיוס ביקש להאמין. כל פעם שאניותיי, אם הנאולוגיזם יורשה לנו, נכנסת למצב העניינים היא מכניסה חרדה, רפרנציה, פחד, ספק, השוואה, היררכיה, בושה, ביישנות, התייחסות, קיפאון, קיבעון, כישלון, דיכאון, מחשבה. כל מחשבה חולה היא? אותם קדמונים שהשתמשו במחשבה ביתר שאת, האמינו שכן. כל מחשבה חולה היא אך באפשרותה להירפא. האם זו לא הפסיכו-אנליזה? מחשבה שחושבת את עצמה ומבינה שהיא חולה? או שבעצם זה הכול טריק אחד גדול והאיש הפונה לאנליזה העצמית כבר בטוח בצדקתו, מכיר במחלתו וכעת הוא מבקש לחקור למעמקיה של מגפה זו, כמהנדס המבקש למצוא את בסיסו של המבנה. לך תדע. לך תדע מהו אותו דבר שהביא את האדם לדרך לסוף דעתו עצמו ולהבין שחולה היא. אולם אין אתם מריחים סתירה? כי אם המחשבה חולה אז מדוע נקבל אותה כחורצת דין? האם אין כושלת היא בהינתן מצבה? כי אם המחשבה צריכה ריפוי לא נוכל לסמוך עליה מלכתחילה עם מסקנתה שהיא עצמה חולה. היא איננה יכולה להיות שופטת עצמה. רק עד. עד שצופה וכל זהותו נמסרת לו על ידי האחר שנמצא בחוץ. אחר שתמיד מערער.
"לאט לאט, אל תתן לכנפי הנשרים לנשוא אותך אל עבר הענן המשכר של המילה. לרוב איני מסוגל לכתוב באופן שאוכל לתת תוכן לדברי שיתמוגגו עד מהרה לצורתם הנשגבת. גם כעת כאשר מנסה אני להעביר את המסר שבו השפה צריכה להחזיק עצמה בבהירותה על מנת להעביר את מובנה, השפה מרפרפת עצמה אל היפר אסתטיזציה. אין זה גמגום. אתה תבינני כאשר יחלפו עיניך על מילותיי. אולם מה שתבין אינו יהיה מובן אלא רק משמעות סינגולרית של מילה אחר מילה שמקושטת במליצות עם האפשרות בעלת הנכות להתחבר למשפט בעל הוראה על התרחשות עולמית." (אני/אנחנו/אתם עמ' כך וכך)
ארס-פואטיקה במיטבה. לעתים נדמה לי שאני נתקע עם האני במבוכות של ציור אשריאני. או שאולי כמו במאמרו של סארטר האני הוא חיצוני לתודעה, נוכח רק במילים האלה שכעת אני כותב, מילים שמאפשרות לאני זה לקבל צורה, להתממש כזהות ולאפשר את האינדיבידואציה שלי מהמחשב הזה שעליו אני חורט את אחדותי המדומה. אך שוב הרפלקסיה מסבכת אותי, מושכת אותי מהכתיבה בחזרה אל המחשבה עליה ובכך תמיד מונעת, מאלצת, מאולצת. לעתים נדמה לי שהאני אינו רק חיצוני הוא גם מחלה. כמו נגיף, הוא ישות החיצונית לאורגניזם שלי ובכל הופעה הוא מתקיף. מכאן באה דעתי שהחכם אינו טועה. החכם אינו טועה כי לחכם אין אני. הוא איבד את ההבחנה שיש לו מן העולם. אין אני-עולם אך גם אין אני הגליאני או מיסטיקה עולמית. הדואליזם נשבר מבלי שאחד הצדדים ישאב את ניגודו ויחיל עליו רודנותו. מה הקשר בין טעות לאני? האני מכניס ספק ולא ההפך כפי שקרטזיוס ביקש להאמין. כל פעם שאניותיי, אם הנאולוגיזם יורשה לנו, נכנסת למצב העניינים היא מכניסה חרדה, רפרנציה, פחד, ספק, השוואה, היררכיה, בושה, ביישנות, התייחסות, קיפאון, קיבעון, כישלון, דיכאון, מחשבה. כל מחשבה חולה היא? אותם קדמונים שהשתמשו במחשבה ביתר שאת, האמינו שכן. כל מחשבה חולה היא אך באפשרותה להירפא. האם זו לא הפסיכו-אנליזה? מחשבה שחושבת את עצמה ומבינה שהיא חולה? או שבעצם זה הכול טריק אחד גדול והאיש הפונה לאנליזה העצמית כבר בטוח בצדקתו, מכיר במחלתו וכעת הוא מבקש לחקור למעמקיה של מגפה זו, כמהנדס המבקש למצוא את בסיסו של המבנה. לך תדע. לך תדע מהו אותו דבר שהביא את האדם לדרך לסוף דעתו עצמו ולהבין שחולה היא. אולם אין אתם מריחים סתירה? כי אם המחשבה חולה אז מדוע נקבל אותה כחורצת דין? האם אין כושלת היא בהינתן מצבה? כי אם המחשבה צריכה ריפוי לא נוכל לסמוך עליה מלכתחילה עם מסקנתה שהיא עצמה חולה. היא איננה יכולה להיות שופטת עצמה. רק עד. עד שצופה וכל זהותו נמסרת לו על ידי האחר שנמצא בחוץ. אחר שתמיד מערער.